אריה

אריה הוא מין של טורף גדול מהסוג פנתר שבמשפחת החתוליים, והוא השני בגודלו במשפחה זו אחרי תת המין הסיבירי של הטיגריס. האריה נפוץ בעיקר ביבשת אפריקה אך גם במדינת גוג'אראט - שבהודו. הוא ניזון מאוכלי עשב שונים אותם הוא צד, כמו גם מפגרים. בתרבות האנושית נחשב האריה סמל לגבורה וכוח, ולכן הוצמד לו הכינוי "מלך החיות". תוחלת חייו בטבע היא בין 10 ל 10 שנים, אם - כי בשבי הוא יכול לחיות עד ל 01 שנה. שמות נוספים של האריה בשפה העברית הם ליש, שחל ולביא. - שם נקבת האריה הוא לביאה וגור האריות נקרא כפיר.

ברבור

ברבור הוא עוף מים גדול בעל קרבה גנטית לאווז ולברווז. הברבורים דומים לאווזים גם בהתנהגותם המשפחתית. תחת השם ברבור נכללים 7 מינים שונים )מיני ברבורים(. הברבורים של חצי הכדור הצפוני הם בעלי פלומה לבנה, אך אלה הדרומיים מעוטרים בצבעים שונים. הברבור אוכל מזון צמחוני מהמים )כ 1 ק"ג ביום(, אולם ברבורים צעירים אוכלים גם תולעים וחסרי חוליות אחרים -

גמל

גוף הגמל מותאם לתנאי המדבר ברגליו הגבוהות ובפרווה המכסה אותו. הרגליים הגבוהות של הגמל מרחיקות אותו מן הקרקע הלוהטת בימי הקיץ החמים. לעתים ישנו הבדל של 20°C בין טמפרטורת הקרקע לטמפרטורת האוויר בגובה של מטר מעל הקרקע. בין שערות פרוותו של הגמל כלוא אוויר המשמש כחומר מבודד, וכך הפרווה מקטינה את מעבר החום בין הסביבה החמה לגוף הגמל ובעצם מבודדת את גופו של הגמל מחום הסביבה. תכונות אלו עוזרות לגמל לשמור על גופו מפני התחממות יתר, וכך מקטינות את הצורך בהפרשת זיעה, מסיבה זו הן גם מביאות לחיסכון של מים בגופו של הגמל. בגוף הגמל ישנה דבשת בה הוא אוגר שומן, שומן זה מהווה מבודד מפני החום ומפני הקור. מפני החום מכיוון שהוא שכבה עבה שמבודדת בין גוף הגמל לאוויר ומפני הקור מכיוון שכמות הוורידים והעורקים קטנה שם והוא אינו מאבד חום דרך הדבשת. גובהו של הגמל כשני מטרים או יותר, ואורכו כשלושה מטרים מהפה עד לזנב. צווארו הארוך מאפשר לו לסרוק את המדבר למרחקים גדולים ולמצוא מים.

דולפין

הדולפינים הם קבוצה פרפילטית (לא טקסונומית) של יונקים ימיים השייכים לסדרת ‏הלווייתנאים (‏Cetacea‏), ולתת-סדרה ‏לווייתני שיניים. הדולפינים מחולקים לשתי על-משפחות: דולפיניים ובה משפחת דולפינים יחידה (אך ישנם גם פוקיניים וחדשניים שאינם נחשבים דולפיניים) ודולפיני נהרות ובה 4 ‏משפחות

הִיפּוֹפּוֹטָם

הִיפּוֹפּוֹטָם מָצוּי (שם מדעי: Hippopotamus amphibius), בשמו התקני בעברית: בְּ‏הֵמוֹ‏ת (נקרא גם סוּס הַיְּאוֹר - מיוונית היפוס (ιππος) - סוס, פוטאמוס (πόταμος) -נהר), יונק אפריקני אוכל-צמחים . ההיפופוטם הוא אחד משני המינים החיים במשפחת ההיפופוטמיים (לצד ההיפופוטם הגמדי), והיחיד בסוגו (בעבר היו בסוג Hippopotamus עוד מינים שחלקם היו גדולים יותר). זהו יונק מיימי למחצה, החי בנהרות ובאגמים באפריקה שמדרום לסהרה, לרוב בקבוצות גדולות המונות עד 40 פרטים. במהלך היום הוא נוהג לקרר את גופו באמצעות שהייה במים או בבוץ ובשעות בין הערביים הוא מגיח מן המים על מנת ללחך עשב. הרבייה וההמלטה עצמה מתרחשות במים, כאשר הזכרים הטריטוריאליים משתלטים על רצועת נהר. בניגוד לאופי פעילותם המימית, פעילותם היבשתית מתאפיינת בסוליטריות (התבודדות) ובסובלנות כלפי היפופוטמים אחרים (הם אינם מחזיקים בטריטוריות על היבשה). על אף הדמיון החיצוני הקיים בינם לבין החזירים ולבין מכפילי פרסה אחרים, היצורים החיים הקרובים ביותר להיפופוטמים הם הלווייתנאים, כלומר הלווייתנים, הדולפינים והפוקנות. אביהן המשותף של שתי הקבוצות התפצל מסדרת מכפילי הפרסה לפני כ-60 מיליוני שנים. המאובנים הקדומים ביותר של היפופוטמים התגלו באפריקה, והם שייכים לאב הקדמון קניהפוטם (Kenyapotamus) שחי לפני כ-12 מיליוני שנים. קל לזהות את ההיפופוטם בשל גופו הגדול דמוי החבית, פיו העצום ושיניו הגדולות, גופו חסר-השיער ורגליו הקצרות והשמנות. הוא דומה בגודלו לקרנף רחב השפה; רק הפילים גדולים ממנו באופן עקבי. למרות מראהו המגושם, מסוגל ההיפופוטם להשיג אדם בריצה בקלות יחסית. בריצה למרחקים קצרים הוא מסוגל להגיע למהירות של 40 קילומטרים בשעה, מהר יותר מאצן אולימפי. ההיפופוטם הוא מבעלי החיים המסוכנים והאגרסיביים ביותר, ונחשב לאחד המסוכנים ביותר באפריקה. מספרם (בתנאי מחיה טבעיים) מוערך בכ-125,000 עד 150,000 פרטים שחיים באפריקה שמדרום לסהרה. האוכלוסיות הגדולות ביותר חיות בזמביה (כ-40,000 פרטים) ובטנזניה (20,000 - 30,000)‏[2]. היפופוטמים נוספים חיים בגני חיות. הם נמצאים באיום מתמיד בשל אובדן בתי גידול ומצד ציידים שהורגים אותם באופן בלתי חוקי לשם השגת בשרם, עורם וניביהם.

ולבי

הולבי שיך למשפחת הקנגוריים. אורכו - 92 - 120 ס"מ, משקלו מגיע עד ל27 ק"ג. מאופיין באפו הכיפתי השחור ופס לבן מעל שפתו העליונה, "מעילו" אפור עם כתם אדמדם בין כתפיו. בית גידולו משתרע בדרום מזרח אוסטרליה וקויינסלנד. בית חיותו רמות לאורך חופים עטורים בחורשים. לרוב הם ניזונים מעשבים ודשאים שונים בעיקר בלילה, או לפנות ערב, לרוב ביחידות. אין עונת רביה קבועה היא יכולה להתרחש במשך כל השנה.

זברה

הזברה המצויה, וזברת הרים שייכות לתת הסוג Hippotigris, זברת גרבי שייכת לתת הסוג Dolichohippus. הזברה היא פרסתן ממשפחת הסוסיים, אשר שוכנת בסוואנות של אפריקה וחיה בעדר. המאפיין העיקרי בצורתה של הזברה הם הפסים אשר מכסים את גופה, בדרך כלל בגוון שחור או חום-אדמדם על רקע לבן. דגם הפספוס הוא ייחודי לכל פרט ופרט במינים השונים. ישנם הבדלים במיני הזברות במבנה ובצורת הפסים. זברת גרבי ניכרת בבטנה הבהירה וחסרת הפסים ובפסים הדקים והמרובים בשאר גופה. לזברת ההרים יש בטן בהירה ללא פסים. הזברה המצויה מפוספסת בכל גופה כולל בגחונה. עדר הזברות מונה כמה עשרות פרטים. בראש העדר עומד זכר בוגר, חזק ומנוסה המסמן לשאר העדר לנוע או לעצור, וזאת באמצעות קולו והתנהגותו. לרוב נמצא עדר הזברות יחד עם עדרי פרסתנים אחרים כאנטילופות וכגנו ומקבץ גדול שכזה מזמין אליו טורפים בכל שעות היממה. על כן חייב להיות העדר ערני תמיד וזריז למדי כדי להצליח להימלט משיני הטורפים. אויביה העיקריים של הזברה הם האריה האפריקני, הזאב הטלוא והצבוע הנקוד אולם ריצתה (70 קמ"ש) מהירה משלהם. הריון הנקבה נמשך כשנה. היא ממליטה סייח אחד בלבד, שקם על רגליו אחר כמה רגעים ומסוגל להלך לצד אמו. דגם הפספוס של גוף האם נטבע מיד במוחו של הסייח הנולד וכך יכול הוא לאתרה תמיד. האם משגיחה עליו תמיד ודואגת שימצא במרכז העדר, שם הוא פחות חשוף לסכנות. היא גם תגונן עליו אם יותקף על ידי טורפים ולא תנטוש אותו אפילו אם יצליחו להרגו, אלא אם תישקף סכנה גם לחייה. הזברה היא צמחונית וניזונה מעשבים. הזברות נודדות כל חייהן ממקום למקום בתורן אחר מזון. תוחלת חייה של הזברה כ-25 שנים.

חמור

גבהמה גדולה בעלת ארבע רגליים ממשפחת הסוסיים. החמור דומה לסוס, אך גופו קטן יותר, ראשו גדול יותר, אזניו ארוכות יותר וקולו שונה - בעוד הסוס צוהל, החמור נוער, או נוהק.

טווס

טווס האסייתי הטיפוסי השייך למין pavo כולל את הטווס המצוי המוכר ואת הטווס הירוק. הטווסית או טווס קונגו, היא עוף נדיר ביותר שהתגלה ב-1936 ושוכן ביערות קונגו. אורך גוף הטווס הוא כמטר אחד; גם מניפת נוצות הטווס מגיעה לאורך זה. בטבע הטווסים הם אוכלי כול; הם ניזונים מחלקי צמחים: עלי כותרת של פרחים וראשי זרעים; עם זאת מזונם המועדף הוא חרקים ופרוקי רגליים אחרים. הטווס צד בעלי חיים קטנים, דגים קטנים, ופרוקי רגליים על הקרקע, בנחלים רדודים ובאזורים עשביים. נחשים קטנים וזוחלים אחרים חביבים על הטווס החי באזורי פרא. הרכב הירקות מעניק לטווס את הסיבים התזונתיים הנחוצים לו לעיכול שריונות חרקים קשים ועצמות זוחלים קטנים. הטווס הוא אוכל בשר מתוך כורח, כלומר חלבוני בעלי החיים מהם הוא ניזון חיוניים לו לבריאותו ולהתרבותו

יחמור

גופו של היחמור שרירי וחזק, וגוני פרוותו הסמיכה נעים בין חום או אדום לכתום כהה, וזהו גם מקור שמו (בארמית 'חמרא' פירושו 'אדום'). הגחון, הבטן וחלקי הרגלים התחתונים לבנים. ישנם מקרים שבהם הפרווה לבנה או שחורה כולה, אך אלו מקרים נדירים ביותר בטבע, והם נובעים לרוב מהכלאה. רוב גופו מנוקד בנקודות ובכתמים לבנים, הנראים ביתר בירור בעת הקיץ. הזנב בינוני ועגול במראהו והרגליים שריריות וחזקות ומתאימות לריצה וניתור. הזכר גדול מן הנקבה, ורק לו קרניים מסועפות וכבדות המתחלפות מדי שנה. אורכו של יחמור בוגר בין 1.20 ל-1.50 מטרים לערך, אורך זנבו בין 10 ל-20 סנטימטרים ותחתיו פרווה לבנה. גובה היחמור בין מטר אחד ל-1.20. זכר ממוצע שוקל בסביבות 100 קילוגרם, ואילו משקל הנקבה כ-60 קילוגרם. תוחלת החיים בבר בין 14 ל-17 שנה.